<h1>ארחות חיים הלכ' שבועות ונדרים סימן ז'</h1>
<h2>דף יח:</h2>
סתם נדרים להחמיר ופירושן יש בו להקל ולהחמיר כיצד האומר הפירות האלו [כבשר מליח] וכיין נסך או כע"ז אומר לו מה היה בלבך אם פירש ואמר [כבשר מליח של קרבן וכיין שנתנסך על המזבח היה בלבי ה"ז אסור. ואם אמר] לא היה בדעתי אלא תקרובת ע"ז וכיין שנתנסך לה הרי זה מותר ואם נדר סתם הרי זה אסור.
<h2>דף כ.</h2>
נדה שלא תהנה לו אשתו ואמר לא היה בלבי אלא הראשונה שגרשתיה וכן כל כיוצא בזה מדברים אלו שמשמען לכל אדם אסור והוא אומר לא נתכוונתי אלא לכך אם היה הנודר ת"ח הרי זה מותר ואין צריך שאלה לחכם ואם היה עם הארץ מראין בעיניו שזה נדר ושהוא אסור ופותחין לו פתח ממקום אחר ומתירין לו ובין שהיה תלמיד חכם או עם הארץ גוערים אותו שלא ינהג מנהג זה בנדרים. וכן האומר לאשתו הרי את [עלי] כאמי וכאחותי כערלה ככלאי הכרם הרי הוא כמי שאמר הרי בשר זה כבשר חזיר שהוא מותר לאכלו לפי שאי אפשר שיעשה בשר היתר כבשר חזיר כך הוא מותר באשתו ואם היה תלמיד חכם אין צריך שאלה לחכם ואם עם הארץ מראין בעיניו שזה נדר ושהוא אסור ופותחין לו [פתח ממקום אחר] ומתירין נדרו כדי שלא ינהוג קלות ראש בנדרים. אבל אם אמר [לה] אני מודר ממך הנאה או הנאת תשמישך עלי הרי זה אסור.
<h2>דף כא:</h2>
נשאלה שאלה אל הרשב"א ז"ל מי שהיה חולה ונדר שלא יאכל גבינה לעולם מפני שהוא רעה לחליו ועכשו מתחרט מן הנדר מהו. והשיב נדר זה איני יודע לו היתר בחרטה [אם] אין לו פתח ממקום אחר לפי שאין פותחין בחרטה אלא א"כ היה חרטה דמעיקרא כיצד מי שנדר על דבר פלוני ועכשו מתחרט על נדרו אם אמת שמתחרט שלא היה רוצה בנדרו כלל ומאשר נדר מעיקרא מתחרט זו היא חרטה שפותחין בה אבל אי ניחא ליה במה שנדר מעיקרא אלא שעכשו רוצה בבטולו של נדר אין זו חרטה וזה בודאי בשעה שנדר צריך היה לאסור הגבינה על עצמו מפני שהיא רעה לו אלא שעכשו הוא מתאוה לה ורוצה להתירה ולפיכך אין לו היתר אלא בפתחים אחרים. ואיפשר לומר דלא בעינן חרטה דמעיקרא אלא בנדר שעיקרו מחמת עצמו כנודר מן היין שרוצה לנדור עצמו ממנו ובענין זה שכתבנו שאלו נדרים חזקים הן ואם אין מתחרט בנדרו מעיקרא אין זו חרטה גמורה לבטל הנדר אבל כל דבר שאסר על עצמו שלא מחמת עצמו אלא לקנס בעלמא קיל הוא משאר נדרים לפי שאין תכלית כונת הנודר מחמת עצמו ואפילו בחרטה דהשתא סגי והראיה [ס"ה ע"א] נדרו של משה ושל צדקיה ונדרה של אלמנה כשאמר לו הב"ה למשה במדין נדרת לך והתיר נדרך במדין איזה פתח היה לו בנדר שנדר ליתרו דהא משמע דמשה שני נדרים נדר אחד ליתרו שלא יצא ממדין כדי שיתן לו את צפורה ואותו הוא שאמר לו הב"ה שילך ויתיר במדין שנדר זה הוא (שנדר) [שהוצרך להתיר] במדין מפני שיתרו הוא שהדירו בכך וממנו למדו בפרק ר' אליעזר למודר הנאה מחבירו אין מתירין לו אלא בפניו. ועוד נדר אחר שלא ירד למצרים מפני שאנשים רעים הם ועל זה הוא שמצא פתח כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך ונדר זה לא נדר ליתרו כי מה לו ליתרו להדירו בכך ונדר שנדר ליתרו איזה פתח מצא בו דמיתת האנשים אין זה פתח ליתרו ואי משום שנצטווה לירד למצרים נולד הוא ואי משום חרטה מי נתחרט שאינו רוצה בנשואי צפורה ואפילו שלא מחמת נולד זה אנן סהדי דאי לאו נולד זה שנצטוה לירד למצרים לא היה מתחרט וכן צדקיה מי נתחרט חרטה גמורה והיה רוצה שיחתוך נבוכדנצר ראשו. וכן אלמנה שהקשו למאן דאמר אין צריך לפרוט את הנדר וליחוש אזלא גבי חכם ושרי לה ולא משכח פירוקא אלא דמדרינן לה על דעת רבים ומאי פתח אית לה וחרטה דמעיקרא נמי (אית) [לית] לה דאי לא אסרה פירות אנפשא לא מגבו לה כתובתה אלא מכלל אלו נראה לי דכל הנדרים שאינן מחמת עצמן אלא מחמת קנס אינן נדרים חזקים ואפילו חרטה דהשתא סגי להו ולומר שעכשו מתחרט מנדרו עכ"ל.
<h2>דף נה:</h2>
כל הנודר או נשבע רואין דברים שבגללן נשבע ולמדין מהן לאיזה דבר נתכוון והולכין אחר הענין לא אחר משמע הדבור. כיצד היה טעון משא של צמר או פשתים והזיע והיה ריחו קשה ונדר שלא יעלה עליו צמר או פשתים אינו אסור אלא להפשילן מאחוריו היה לבוש בגדי צמר ונצטער בלבישתן ונדר שלא יעלה עליו צמר לעולם אסור ללבוש [ומותר לטעון עליו] ומותר להתכסות בגזי צמר וכן כל כיוצא בזה.
<h2>דף סד.</h2>
מי שנדר או נשבע ונולד לו דבר שלא היה בלבו בשעת השבועה או בשעת נדרו הרי זה אסור עד שישאל לחכם ויתיר נדרו. כיצד אסר עצמו בהנאת פלוני [או שאל יכנס למקום פלוני] ונעשה סופר או נעשה ביתו ב"ה אע"פ שהוא אומר אלו הייתי יודע [שזה נעשה סופר ובמקום זה יעשה בהכנ"ס] לא הייתי נודר הרי זה אסור ליהנות ממנו עד שיתיר נדרו וכן כל כיוצא בזה.
<h2>דף סה.</h2>
נשאלה שאלה אל הרשב"א ז"ל מי שהיה חולה ונדר שלא יאכל גבינה לעולם מפני שהוא רעה לחליו ועכשו מתחרט מן הנדר מהו. והשיב נדר זה איני יודע לו היתר בחרטה [אם] אין לו פתח ממקום אחר לפי שאין פותחין בחרטה אלא א"כ היה חרטה דמעיקרא כיצד מי שנדר על דבר פלוני ועכשו מתחרט על נדרו אם אמת שמתחרט שלא היה רוצה בנדרו כלל ומאשר נדר מעיקרא מתחרט זו היא חרטה שפותחין בה אבל אי ניחא ליה במה שנדר מעיקרא אלא שעכשו רוצה בבטולו של נדר אין זו חרטה וזה בודאי בשעה שנדר צריך היה לאסור הגבינה על עצמו מפני שהיא רעה לו אלא שעכשו הוא מתאוה לה ורוצה להתירה ולפיכך אין לו היתר אלא בפתחים אחרים. ואיפשר לומר דלא בעינן חרטה דמעיקרא אלא בנדר שעיקרו מחמת עצמו כנודר מן היין שרוצה לנדור עצמו ממנו ובענין זה שכתבנו שאלו נדרים חזקים הן ואם אין מתחרט בנדרו מעיקרא אין זו חרטה גמורה לבטל הנדר אבל כל דבר שאסר על עצמו שלא מחמת עצמו אלא לקנס בעלמא קיל הוא משאר נדרים לפי שאין תכלית כונת הנודר מחמת עצמו ואפילו בחרטה דהשתא סגי והראיה [ס"ה ע"א] נדרו של משה ושל צדקיה ונדרה של אלמנה כשאמר לו הב"ה למשה במדין נדרת לך והתיר נדרך במדין איזה פתח היה לו בנדר שנדר ליתרו דהא משמע דמשה שני נדרים נדר אחד ליתרו שלא יצא ממדין כדי שיתן לו את צפורה ואותו הוא שאמר לו הב"ה שילך ויתיר במדין שנדר זה הוא (שנדר) [שהוצרך להתיר] במדין מפני שיתרו הוא שהדירו בכך וממנו למדו בפרק ר' אליעזר למודר הנאה מחבירו אין מתירין לו אלא בפניו. ועוד נדר אחר שלא ירד למצרים מפני שאנשים רעים הם ועל זה הוא שמצא פתח כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך ונדר זה לא נדר ליתרו כי מה לו ליתרו להדירו בכך ונדר שנדר ליתרו איזה פתח מצא בו דמיתת האנשים אין זה פתח ליתרו ואי משום שנצטווה לירד למצרים נולד הוא ואי משום חרטה מי נתחרט שאינו רוצה בנשואי צפורה ואפילו שלא מחמת נולד זה אנן סהדי דאי לאו נולד זה שנצטוה לירד למצרים לא היה מתחרט וכן צדקיה מי נתחרט חרטה גמורה והיה רוצה שיחתוך נבוכדנצר ראשו. וכן אלמנה שהקשו למאן דאמר אין צריך לפרוט את הנדר וליחוש אזלא גבי חכם ושרי לה ולא משכח פירוקא אלא דמדרינן לה על דעת רבים ומאי פתח אית לה וחרטה דמעיקרא נמי (אית) [לית] לה דאי לא אסרה פירות אנפשא לא מגבו לה כתובתה אלא מכלל אלו נראה לי דכל הנדרים שאינן מחמת עצמן אלא מחמת קנס אינן נדרים חזקים ואפילו חרטה דהשתא סגי להו ולומר שעכשו מתחרט מנדרו עכ"ל.
